החלטה בתיק רע"פ 8812/04

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 1313/04, כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס וכבוד השופטים ש' ברלינר ו- י' דר) בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת"פ 3849/03, כבוד ס' הנשיא ר' חוזה).

2.        בית משפט השלום הרשיע את המבקש באיומים (סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ובהטרדה באמצעות מתקן בזק (סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982) וגזר עליו 18 חודשי מאסר מתוכם ששה חודשים לריצוי בפועל, אותם ניתן יהיה להמיר לעבודות שירות, והיתרה - מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.  כן קנס את המבקש בסך של 1,500 ש"ח.  מרבית הדיון בבית משפט השלום צולם על פי החלטת בית המשפט לאחר שנדחתה טענת פסלות.  בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הערעור הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין.  עונש המאסר בפועל הומר לעבודות שירות שראשיתן ב- 2.1.2005.

3.        בבקשה מעלה המבקש שורה של טענות. 

             ראשית טוען המבקש כי הסמכות העניינית בכגון דא נתונה לבית המשפט לעניני משפחה מכוח חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 וחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 - וכי בית המשפט המחוזי כלל לא דן בטענתו זו, שנדחתה "בהינף קולמוס" על ידי בית משפט השלום.

             שנית הוא טוען כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענותיו לגבי אמינות המתלוננת (גרושתו של המבקש), אשר לתפיסתו מסרה גרסאות שונות וסותרות.  הוא מוסיף כי למתלוננת היו מניעים אישיים בתלונתה ועל אלו להשליך על אמינותה.  לדידו, משנסתרת אמינותה של עדה יחידה - היא המתלוננת - יש בכך ולו כדי ליצור ספק שיביא לזיכויו ומפאת הסתירות בעדות המתלוננת, בית המשפט לא יכול היה למצוא בתדפיסי פירוט שיחות הטלפון שהוגשו, את התוספת הראייתית הנדרשת.  למעשה, לגישת המבקש, בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל למרבית טענותיו ובקשותיו.

           המבקש מתלונן גם על כך שבית המשפט המחוזי סירב לצפות באותן קלטות של צילום המשפט.  הצילום, כך נטען, בא כמעין תרופה לחוסר האמון שהובע כלפי שופטת בית משפט השלום בטענת הפסלות והוא מהווה ראיה לכל דבר.  בהקשר זה יוצא המבקש במסכת של האשמות קשות כלפי אופן ניהול המשפט וטוען ל"נקמנות" של שופטת בית משפט השלום.

4.        אתייחס לטענות המבקש על פי סדרן.

             ראשית, הטענה הנוגעת לחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום אין לה על מה שתסמוך (ראו למצער הגדרת "בית משפט" בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 וכן סעיף 4(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 הגם שממילא המבקש כלל לא הואשם במסגרת חוקים אלו).

             שנית, טענות המבקש המתרכזות בממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט השלום, בהם לא התערב בית המשפט המחוזי אינן מקימות בנסיבות העניין את אותה סוגיה משפטית, חוקתית או ציבורית, אשר תצדיק דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 5261/99 בר נוי נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 2425/98 בר נוי נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 4794/90 לוינגר נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 83/98 בן שושן נ' מ"י (לא פורסם)).  בהקשר זה יודגש כי גם הטענות בדבר טעות בהערכת עדויות אינן מצדיקות מתן רשות ערעור (ראו: רע"פ 6883/96 בוטושנסקי נ' מ"י (לא פורסם)).  ובכל הנוגע לטענה כי לכאורה ענייננו בעדות יחידה הרי ממילא כבר נאמר כי "כידוע רשאי בית-המשפט לבסס הרשעה בפלילים על-פי עדותו של עד יחיד (ראו, למשל, ע"פ 420/81 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 29; ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם))" (רע"פ 252/03 כהן נ' מ"י (לא פורסם); כן ראו: רע"פ 7853/98 זפרני נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 8702/96 גורמזנו נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 7007/96 יוסיפוב נ' מ"י (לא פורסם); בדבר טיבה של התוספת הראייתית הנדרשת לביסוס הרשעה על פי עדות יחידה ראו: דנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מ"י, פ"ד נא (2) 377, 446 ז). 

           אודות טענת המבקש לפיה בית המשפט המחוזי לא התייחס כלל למרבית הסוגיות שהעלה בפניו, נראה כי דברים שכתבה חברתי השופטת חיות, בפרשה אחרת בעניינו של המבקש, כמו נכתבו לענייננו אנו:

"המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה ובו השיג על קביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום וכן על קביעותיו בנוגע למהימנות העדים.

...

בבקשת רשות הערעור שבכאן חוזר המבקש על הטענות שהועלו במסגרת הערעור.  לטענת המבקש טענות אלו לא קיבלו מענה הולם בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ועל כן, יש להחזיר אליו את הדיון לצורך השלמת בירורן.

...

בחנתי את טענותיו של המבקש ואיני סבורה כי יש בהן כדי להקים לו עילה לרשות ערעור, הניתנת אך במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגת מנסיבותיו הספציפיות של המקרה (ראו: רע"פ 2192/01 משה פנחסי נ' מדינת ישראל(לא פורסם)). למעלה מן הצריך, יוער כי אין ממש בטענות המבקש ובית-המשפט המחוזי רשאי היה להתייחס באופן מפורש רק לחלק מן הטענות ולא היה עליו לפרטן אחת אחת (ראו: רע"פ 4538/00 סלים אלחלים נ' מדינת ישראל(לא פורסם))" (רע"פ 7065/03 בר נוי נ' מ"י(לא פורסם))

5.        לסיום אציין, כי כל הטענות המופנות כלפי "נקמנות" שופטת בית משפט השלום ואשר לטענת המבקש "[עשתה] מעשה שיבוש משפט" אין בהן ממש וממילא מקומן אינו בבקשה למתן רשות ערעור.  סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק) קובע כי המועד לטענת פסלות הוא "לפני כל טענה אחרת" ואם אין אפשרות לכך ניתן להעלות הטענה גם לאחר מכן "ובלבד שיעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות". סעיף 147 לחוק קובע את הדרך לערער על החלטת שופט בטענת פסלות.  בענייננו, המבקש טען לפסלותה של השופטת והטענה נדחתה על ידה. המבקש לא ערער על ההחלטה ולא העלה שוב טענת פסלות גם לאחר אותם "מעשים" שעשתה השופטת והרי בכגון דא קובע סעיף 148 לחוק: